יום שבת, אוגוסט 24, 2013

אוסקה, אהובתי.

ממש היום, לפני עשר שנים בדיוק, עייפה משגרת החיים של עבודה ולימודים, לקחתי את עצמי ועליתי על מטוס לאוסקה, יפן, עם כרטיס פתוח לשנה וכל הזמן שבעולם. שישה חודשים הייתי שם. לא הרבה זמן אם סוקרים אחורה תקופת חיים שלמה, אבל מספיק זמן בכדי להידבק בחיידק יפן, שכעבור עשר שנים אני יכולה להעיד כי הוא אינו מחלים לעולם. שישה חודשים של חיים מחוץ לפלנטה, שבהם שתיתי הכי הרבה בעולם, צחקתי הכי הרבה בעולם ובכיתי הרבה בעולם. ה'מאמא' הרוסיה במועדון המארחות שבו עבדתי אמרה לי פעם 'אברי באדי קרייז אין ג'פן'  וכמה היא צדקה, כי יפן נכנסת עמוק אל תוך הנפש, מוציאה משם את כל הדרעק אבל גם מחבקת ומטפלת ומשנה אותך מבפנים. השהייה ביפן היתה עבורי לקיחת צעד הצידה מהחיים שלי ונתנה לי את הספייס להיכנס לאיזה סרט שבא לי ולהיות אני כפי שלא הכרתי מעולם. ברגעים הכי הזויים הייתי אומרת לעצמי 'זה לא באמת החיים שלי, אני נמצאת עכשיו בכוכב אחר שלא מתנהג כמו הכוכב שלי' ואיזו כאפה חיובית זו היתה. ודווקא שם, ממש בתחילת הסרט, פגשתי את יפית אהובתי שהפכה לאחות של ממש ונמצאת לצידי כבר עשור. גם אצלה לא ניכר שיפור בהרעלת החיידק. אנחנו עדיין מתגעגעות ליפן וסובלות מאותם סימפטומים של הכאבים הפיזיים האלה בבית החזה כשאנחנו נזכרות באותה תקופה. אני משערת שככה מרגיש געגוע אמיתי.

לאוסקה הגעתי, בלונדינית ושדופה, יום לפני יום הולדת 29 שלי. למחרת לא חגגתי, פשוט משום שליום ההולדת הזה כבר הענקתי לעצמי את המתנה המופלאה ביותר בחיי, אז מה אכפת לי נרות ועוגה. אני עדיין זוכרת את עצמי, מג'וטלגת כהוגן בשש בבוקר של יום הולדתי ה-29, יושבת על החלון שטוף השמש בחדרון האמבטיה של הדירה היפנית הקטנטנה בה נחתתי, מביטה החוצה אל הרחוב ולא מאמינה לאן הגעתי. 

ארבע שנים אחרי שחזרתי מיפן, כשכבר היתה לי תעודת הסמכה לקופירייטינג, התחלתי לכתוב במגזין 'מותק' (ז"ל) שהיה אז המקביל של מעריב ל-GO והעורכת שלי הציעה לי לכתוב על חוויית היפן שלי, וזו היתה הזדמנות מופלאה להעלות את התקופה ההיא על כתב ולשתף. אז היום, אני משתפת גם אתכן בקופי פייסט של הכתבה ההיא, שיצאה לאור במרץ 2008. הוספתי תמונות שלא היו בכתבה וסרקתי אתמול לראשונה (הקוים על התמונות הן באדיבות הסורק העייף שלי):

הירשאיי מאסן (ברוכות הבאות) לפיסה מעברי:


זכרונותיה של גאיג'ין
(*גאיג'ין - ביפנית: בעלת עיניים שאינן מלוכסנות)
(איור: נוני סגול)


תמיד הייתי חנונית. לא רק שהיו לי משקפיים עבי זגוגית שהוחלפו לעדשות מגע, הייתי תמיד מה שנקרא "ילדה טובה". אמנם לא הייתי אחת שאומרת "לא" לסיגריה או לאלכוהול, אבל גם לא הייתי אחת שאומרים עליה שהיא "טורפת את החיים" ובולעת אותם כמו שווארמה ביום שנגמרת הדיאטה. מהרגע שסיימתי צבא מה שעשיתי היה בעיקר ללמוד ולעבוד.
בגיל 28 עשיתי רשימת מלאי של מה נהיה איתי ולאן מועדות פניי. החוש הנבואי שלי צפה מראש את עתידי הקרוב והלא מזהיר: זקנה בלה, עם תעודת מעצבת גרפית, גרה אצל ההורים, עובדת בעבודה שעוד כמה חודשים תתחיל לשעמם נורא, בלי חבר ובלי עניין בכלום. חברה שלי, שחזרה לארץ אחרי כמה שהיות ארוכות ביפן, עבדה שם כמארחת. זה היה משהו ששמעתי עליו פה ושם, ופתאום זה התאים לי: לגור בחו"ל, אבל לא בניו יורק, לחיות לתקופה הכי רחוק שאפשר בלי להיעלם לתוך מנזר, למצוא עבודה בקלות וגם לעשות אחלה כסף. רציתי להיות במקום אחר, גדול, סואן ושונה, שבו אוכל להיות אני – הכי דומה והכי שונה ממה שאני, ממה שחשבתי שידעתי עליי. היה כאן עוד שיקול - זה עכשיו או לעולם לא. התחייבתי בפני עצמי שאני עושה את זה ושאם אני לא טסה ומחליפה שגרה אחת באחרת, אני חתיכת לוזרית שבחיים לא תעז. האיום עבד עליי.

לא ממש מועדון הTLV
מהרגע שההחלטה בוצעה ועד שיצאה לפועל עברו בערך תשעה חודשים. בסוף המתיש של השנה קניתי שמלות יפות, חליפה ייצוגית ונעלי עקב, צבעתי לבלונד ורכשתי כרטיס טיסה פתוח לאוסקה, יפן. קיבלתי תדריך מקיף, ידיד מהארץ סידר לי את חברתו נטע שתקבל אותי שם, דפקתי פרידה מרגשת מההורים בשדה התעופה ועליתי בדרגנוע לקומת הדיוטי הנכספת (היום כבר לא צריך).
הגעתי לפריז. יפן רחוקה כל כך, שצריך לישון לילה בפריז בשביל להגיע אליה. למחרת התרווחתי לי במושב הכפול במטוס וחיכיתי 12 שעות טיסה. אז נגלה אליי שדה התעופה של אוסקה, אי מלאכותי שבנוי על הים, והאושר התחלף בלחץ. שמעתי שמשטרת הגבולות ומשרד ההגירה שמו להם למטרה לחסל את העבודה הזרה והלא חוקית בארצם. "תחייכי", המליצה חברה שלי, אז חייכתי כל הדרך לביקורת הגבולות, לבושה בכוונה קצת כמו מטיילת. פקידת ההגירה התעניינה בפנים חתומות לאן אני נוסעת ומה מטרת הביקור. למזלי, נראיתי כמו סמרטוט רצפה ישנוני, כך שאמרתי שאני עדיין לא מצליחה לזכור את כל השמות היפניים, הוצאתי את ה"לונלי פלאנט" בעברית, הצבעתי על מקום ממורקר ואמרתי, "לפה". אני לא יודעת אם היא האמינה לזה או שבלבה היפני חשבה שעם איך שאני נראית, הרי אין לי סיכוי לעבוד באירוח, אבל היא הורידה על דרכוני את חותמת הוויזה והניחה לי להיכנס לכוכב החיצון ששמו יפן.
חמש דקות אחרי שהתיישבתי בדירה של נטע, מותשת, מתנשפת ומזיעה, הלומת ג'ט לג ומרוגשת, יצאה מחדר השינה עלמה בת 22, שהתברר שקוראים לה יפית. מיד היא הזמינה את כולנו לקפה, הראתה לי איפה האינטרנט, איפה עושים קניות ואיפה גרים שאר הישראלים שנחלקו לשתי קבוצות עיקריות – הבאסטיונרים והבאסטיונריות, המוכרים את תוצרתם המזויפת בקרנות הרחוב; והמארחות - אותה ערבוביה של מינים, צבעים וגדלים שעושה באג ליפנים, כי איך זה יכול להיות שאחת כהה ומתולתלת והאחרת בהירה וזהובת שיער, ושתיהן מאותה ארץ?!


יפית (מימין) ואני במועדון

למארחות לא היה ממש מכנה משותף, חוץ מזה שרובן נראו ממש טוב. רוב הבאסטיונרים נראו לי כמו אוהדים של בני יהודה, וכולם הצליחו להשתלט על השפה. ביפנית כל המשפטים נאמרים מהסוף להתחלה, הצלילים קשים ואין היגיון סמנטי. למדתי מילה פה, מילה שם והצלחתי לפלס את דרכי בקושי. את הכתב היפני בכלל לא ניסיתי לפענח.
הכימיה ביני ובין יפית היתה נפלאה, והיא הביאה אותי למועדון שבו כבר עבדה וקיבל גם אותי. למי שמדמיינת מועדון סטייל TLV  צפויה אכזבה, כי מועדון אירוח יפני הוא כמו סלון גדול, מרווח ונוח, זרוע ספות ופינות ישיבה, עם אזור קטן להופעות קריוקי או סטריפטיז, ובר אלכוהול. לכל מועדון יש "מאמא", משהו כמו "אם הבית", מנהל מועדון שמסתובב בין השולחנות, וברמן שמארגן אלכוהול וכיבודים. הגברים היפנים מגיעים למועדונים האלה לרוב מיד אחרי העבודה, לבד או בקבוצה, יושבים עם המארחת או המארחות שעה, שעתיים ולפעמים עד אמצע הלילה, בעיקר שותים, לעתים רוקדים וכמובן – נותנים בקריוקי.


נותנת בקריוקי.

כשמדונה בבית אבות 

מארחת היא לא גיישה, כי גיישה זה מקצוע יפני עתיק יומין. מארחת היא לא נערת ליווי, כי סקס הוא לא חלק מהעבודה. מארחת זה בגדול "בידורית 2000" אנושית, וחברה מחוזרת אך אפלטונית של גברים יפנים טחונים. דרישות התפקיד הן לרוב בסיסיות ביותר – להיות "גאיג'ין", כלומר, להיות מכל מקום בעולם שאין בו עיניים מלוכסנות, ולחייך הרבה. עוד דבר חשוב הוא להחליף את שמך לשם הגיוני יותר מבחינת החך היפני. לא משנה כמה תשבי עם יפני ותנסי ללמד אותו הגיית שמות עבריים, "מירב" לעולם תהיה "מילאב" (בבי"ת דגושה), ועל כן קיצרתי את שמי ל"מיי" פשוט ונוח.
בערב עבודה רגיל, שמתחיל בשמונה ולא ברור מתי ייגמר, על המארחת לקבל את אורחי המועדון, הקבועים והחד פעמיים, בצעקת "ברוכים הבאים!" יפנית רמה ("היראשאי מאסן!!!"). בכל מקום שאליו תיכנסי ביפן - מסעדה, חנות או פאב – צוות עובדי המקום ישאג אלייך בשמחה ויברך אותך פנימה. בכלל, רעש, צלצולים ודיבורים הם חלק גדול מהחוויה היפנית. בכל מקום, גם בסופר, יתנגן שיר שיחזור על עצמו ושיספר על נפלאות המקום, המלצרים במסעדה תמיד ידברו בשצף קצף בעת לקיחת ההזמנה, בקרנות רחוב תמיד ירעימו סרטוני הווידיאו שמוקרנים עליהם, ואם תנסו לעמוד ליד אולם פצ'ינקו, סוג של משחק מסורתי, תסתכנו בהתחרשות זמנית. אבל לי זה לא הפריע, זה רק חידד את תחושת החגיגה.
לאחר שהיינו זועקות על האורח, נבחרנו (על פי רצונו של הלקוח או מנהל המועדון) ללוות אותו לשולחנו או לשבת בצד עם המובטלות האחרות. בשל אישיותי המיוחדת, זו ששותקת רוב הזמן אך בהינתן לה מיקרופון ביד ופלייבק ברקע הופכת למיס סייגון, הבאתי ללקוחות שואו עולמי, ולחביבים עליי הייתי מגוונת באיך "לייק א וירג'ין" ייראה ויישמע כשמדונה תהיה בבית אבות, ובעוד אלפי שטויות שהייתי ממציאה. נורא קל להצחיק יפנים, בייחוד כאלה שלא בקיאים באנגלית. תעשי פרצוף מצחיק, או שתחקי מישהו, או שתעשי כאילו את נופלת או נתקעת בקיר, ותחושי כמו עדי אשכנזי בערב עמוס במיוחד בצוותא.
מתחת למשקפיים - הוא רדום לגמרי.
לכן זכה בהתעללות.

לא התאמצתי במיוחד להיות מארחת. לא באתי בשביל הכסף אלא בשביל לחיות בנועם. אם את רוצה שיהיו לך לקוחות קבועים שייקחו אותך לארוחת ערב וכך תקבלי אחוזים ומתנות (שוב, ללא סקס) – את צריכה להשקיע. לא עניינו אותי המתנות והקניות. היה חשוב לי להתיידד עם האנשים שהיו חלק מחיי הלילה של רובע הבילויים שבו עבדתי. הרגשתי כל הזמן שאני אמנם פה ביפן, חיה ועובדת, אבל שזו הזיה או חלום. הרגשתי כמו עיתונאית חוקרת שבאה להתבונן ולסקר.

מיזוארי אחד יותר מדי 

נהניתי מהחיים הפסיכים שלי ומהעבודה הכי מטורפת בעולם. אהבתי לשתות ולשיר עם הלקוחות, גם אם הם לא דיברו מילה באנגלית. אהבתי את רוח השטות הנאיבית של אנשים מבוגרים שמאבדים את רצינותם אחרי כוס משקה אחת מהולה במים (מה שנקרא "מיזוארי") ומשתוללים ללא רחם. אהבתי להתאפר מדי ערב כאילו אני הולכת להופעה, ללבוש ג'ינס ומעיל כדי ששוטרי ההגירה לא יעצרו אותי לתשאול (איום קבוע) ואז בתא ההלבשה במועדון להתלבש מהר כמו מלכת אסתר, ולחכות ולקוות שיבוא היום מישהו אהוב, כלומר, מישהו שיזמין יותר אלכוהול וייתן לנו לשיר את השירים שאנחנו אוהבות ולא יבחר לנו מה לשיר. הגרועים ביותר היו מי שביקשו סלין דיון, שקולה גורם לי לרצות לבצע חרקירי, ומריה קארי, שלנסות לשיר אותה זה כמו לעשות קמיקזה לסרעפת.
יפית אספה אליה מגוון נאה של לקוחות מפנקים. שלטנו במועדון ביד רמה, לא היתה ממש "מאמא" בסביבה, וגם מנהל המועדון היה מאוהב ביפית. לתקופה קצרה היא אהבה אותו בחזרה, אבל ככה זה ביפן. היפנים והיפניות מתאהבים נורא נורא מהר. אחרי שעת היכרות את בהחלט יכולה לשמוע את ה"איי לאב יו" הראשון שלכם. כשהייתי שואלת, "מה, כבר?", תמיד נעניתי בתשובה מחויכת ובטוחה, "יס". אחרי רבע שעה זה עבר להם.

מלכות אסתר בקריסמס. בערב שה'מאמא' שלנו היתה מחוץ לעיר ואנחנו עטנו על סטנד השמלות והנעליים שלה.
כייפנו ככה, והעולם היה שלנו. בילינו בעבודה, המשכנו לבלות אחרי העבודה, רוב הזמן עד השעות המוקדמות של הבוקר. לקחו אותנו למועדונים אחרים שבהם מארחות אחרות שירתו אותנו, אכלנו ושתינו, פגשנו בנים, התאהבנו לשנייה ועבר לנו. הכרנו המון אנשים מהמון ארצות וגרנו בשכונה של היאקוזה (המאפיה היפנית הידועה לשמצה), אבל לא היה מפחיד או מסוכן כי היאקוזה לא נוגעת בזרים. השכונה היתה שקטה, הנציבים ששמרו על הבניינים בירכו אותנו השכם וערב בברכת שלום, זכינו לראות את הבוס הגדול מגיע מדי פעם במכונית הדורה והיה נעים ונחמד.


יפית קיבלה מצלמה דיגיטלית מאחד הלקוחות שלה, חידוש מלהיב בתקופה ההיא, שהפכה לצעצוע הקבוע שלנו בשעות הפנאי.
פעם הייתי כוסית בלונדינית.

שלושה חודשים אחרי שהגעתי לאוסקה, בערב בהיר אחד באמצע חודש נובמבר, חלה הפלישה הסובייטית למועדון אילוז'נס. הרוסיות הגיעו, ולא היה להן הומור בעיניים. רובן היו יפהפיות, גבוהות וחטובות, ולכולן היתה מטרה משותפת – ינים וכמה שיותר. זה היה עניין של זמן קצר עד שהלקוחות שלנו התחילו לזלוג לעברן. הן נראו טוב יותר והן הפרו את ההסכם העדין שנשמר שנים בין הלקוחות למארחות – לא נוגעים. אמנם לחלק מהלקוחות יש ידי תמנון מהירות ולעתים מקבלים איזו צביטה עסיסית פה ושם, אבל איכשהו זה כמו לקבל צביטה מילד. זה אף פעם לא ילך רחוק יותר מזה. הרוסיות נתנו לגעת, ואנחנו הפכנו לסחורה פגומה.
בחרתי לעבור למועדון אחר, לא לפני שהעברנו לרוסיות שיעור בעברית, אם יפגשו בחורים ישראלים. הן הקשיבו ורשמו ולמדו שכדי לומר לבחור ישראלי "שלום" יש לומר "בן זונה", וכדי לברך את ידידן החדש ב"נייס טו מיט יו", עליהן לומר לו, "תמצוץ לי".

חובה לשתות, חובה! 
המועדון החדש שעבדתי בו היה שונה בתכלית. קטן יותר בגודלו, אבל עם לקוחות קבועים ורווחים יותר. החוקים היו נוקשים יותר. הפעם היינו חייבות לשתות עם האורחים גם אם זה לא טעים. ערב אחד אירחנו בשולחן את אחד האורחים הנכבדים והעשירים שהביא עימו גוורדיה של שותי חינם. כמקובל ביפן, האורח העשיר מביא חברים או קולגות ועושה מערוף לכולם. האורח החליט, לקראת סיום הערב, שעכשיו כל המארחות בשולחן עושות "סאיישו גו", שזו הגרסה היפנית ל"אבן, נייר ומספריים". זה היה כמעט סוף הערב ורובנו היינו הלומות שיכר. נעמדנו ועשינו עם הידיים "סאיישו – גו - ג'אן – קה - פוי!". נחשו מי ניצחה.
ה"פרס" שלי היה לשתות ג'ארה בגודל של צנצנת ריבה גדולה, שמחציתה הכילה בירה ומחציתה השנייה שו-צ'ו, שהוא שיכר יפני חמצמץ כמעט נטול טעם, שדופק את הראש בערך כמו שוט של טקילה. התנאי היה שאם אסיים את הכל ברצף, אשלשל לכיסי 30 אלף ין, שזה פחות או יותר 300 דולר. גייסתי את כל שורשיי האוקראיניים הקדומים ופצחתי בשתייה נועזת כשכולם סביבי צועקים ומעודדים כמו בגמר גביע ביד אליהו. עשיתי את זה. האורחים פצחו במחיאות כפיים, וחיש מהר נחו בידיי 30 אלף ין ואליהם הצטרף עוד שטר מנצנץ של 10,000, בשביל הכבוד. קמתי בריצה מטורפת לעבר האסלה, שספגה את כל מה ששתיתי וכן את שאריות ארוחת הערב, ארוחת הצהריים ובטח גם מה שאכלתי לפני יומיים.
אם אתן חושבות שהלכתי להתעלף במיטה, אתן טועות. הערב עוד היה צעיר. בדרך מופלאה הגעתי לבר הקבוע שלי של אחרי העבודה, התיישבתי שם והזמנתי קולה. לצערו של נגן הגיטרה, זה היה בדיוק הערב הקבוע שבו הופיע וכך מצא עצמו מלווה את כבודה בגיטרה כשהיא מזמרת את "טיים אפטר טיים" של סינדי לאופר מתחילתו ועד סופו, סוחטת מחיאות כפיים ואין לה ממש מושג אם הבר מפוצץ אנשים או ששני זוגות מביטים בה בהשתאות.
ובינתיים יפית נסעה לקוריאה לקראת חידוש ויזה שלישית, והפעם לא נתנו לה להיכנס חזרה ליפן. נפרדנו בבכי קורע לב. נשארו לי חודש וחצי עד תום הוויזה, והחלטתי לא למשוך. אמנם המשיך להיות לי כיף, אבל כבר התחלתי להתגעגע הביתה. גם האלכוהול וחיי הלילה נתנו את אותותיהם, והרגשתי מאוד מאוד עייפה, כאילו מסתיימת מסיבה של שישה חודשים.

את יפן לעולם לא אשכח, ואני אף פעם לא אפסיק להתגעגע. לא בקטע של לחזור שוב, אלא בקטע של אהבת נעורים ישנה ונוסטלגית. יפן זה לשכוח כל מה שלמדת ולהתחיל מחדש.


שתהיה יתרת שבת נעימה, אחלו לי בהצלחה כי בדיוק מחר אני הופכת רשמית לבת 39.
סיונארה, בלות.


**תוספת קטנה, 26.8.13 - יפית ואני עשינו שיחזור של התמונה שמופיעה כאן בפוסט,
לכבוד עשור שלם להיכרותנו. מוזר ומרגש***

6 תגובות :

  1. פוסט מרתק אהובה, נהנתי ובלעתי כל מילה.

    השבמחק
  2. וואו, אני לא ידעתי! אני חולמת להגיע ליפן כבר שנים רבות והפוסט הזה מעורר בי את התשוקה לכך מחדש.
    יפה לך בלונש, אבל הרבה יותר יפה לך עכשיו :) השתנית לטובה, אין ספק שהשנים עשו לך טוב!
    נשיקות

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה יקירתי! שווה להגשים את החלום, כל חלום, אבל בעיקר כזה שחולם על יפן..

      מחק
  3. לא הייתי עדיין ביפן, פיספסתי הזדמנויות שונות ומשונות, אבל אין שום ספק שאגיע. ההזדמנות להיות מארחת עברה, וזה יהיה ביקור בלבד. אני מאוהבת ביפן מרחוק-האסטטיקה, האופנה, ועוד. כיף לך שהעזת, שהיית, ויפה לך השינוי!! הבולנד התאים לתקופה, היום איך שאת הרבה יותר מחמיא! שנה נפלאה!

    השבמחק
    תשובות
    1. כל עוד את חיה - לא פספסת :) מקווה שתגיעי ותתאהבי כי אי אפשר שלא... שנה מעולה!

      מחק

Related Posts Plugin for WordPress, Blogger...